סטטוס כעינית

יום ראשון, 28 באפריל 2013

ארץ של רועים


ביום אביב יפה, נסעתי כברת דרך ארוכה יחסית, כך שעברתי כמה רכסי הרים: הגליל התחתון, הגליל העליון, הגולן. כשהייתי קטן והייתי נוסע עם ההורים לטיולים, כאשר היינו נוסעים בין הרים או גבעות הייתה בי תשוקה עזה לרוץ עד הפסגה או האוכף שבצד הדרך, להשקיף משם ולראות מה יש הלאה. נשבעתי לעצמי שיום אחד באמת ארוץ לכל המקומות האלה, ולכן, בסופו של דבר, הפכתי לנווד. את התשוקה הזאת הגשמתי חלקית, כיום אני באמת יודע מה יש מעבר לכל אותן גבעות ואוכפים, אבל לא על כולם הלכתי ממש ברגלי. ועד היום כשאני נוסע במקומות הללו אני נזכר בתשוקה הזאת בראותי את הגבעות ואוכפים שתמיד ריקים מאדם. אולם באותו יום אביבי, כמעט בכל הנקודות הללו, ראיתי רועה עם צאנו. רועה, ועוד רועה, ועוד רועה, ובהמשך הדרך עוד רועה ועוד אחד.. ואז הבנתי שהרועים הללו נמצאים בעצמם, במקומות שאני רק רואה מרחוק. כלומר עבור כל שאר האנשים הארץ היא תיאורטית: שטחים על מפה, או נוף נשקף מרחוק, והיחידים שמממשים את הבעלות עליה הם הרועים האלה, שעוברים בגופם כל אבן ואבן לארכה ולרחבה.
באמירה הזאת ניתן לזהות את הפרספקטיבה האסקפיסטית, הרואה את הפוליטיקה ואת החברה כמדומיינות, בניגוד לארץ, האבנים, הצמחים וכד', שהם ממשיים. אולם בטענה הזאת יש מעגליות מסויימת כיוון שגם הרועה כאן מדומיין ואני לא יודע כיצד הוא חווה את האבנים והצמחים (וספציפית כיצד הוא חווה אותם ביחס לפוליטיקה ולחברה). אבל בכל מקרה לכך התכוונתי בסטטוס: הארץ היא שלו, בסופו של דבר הוא זה שנהנה ממנה.