6/7/2008 19:02
המיטוכונדריה היא איבר תוך תאי, הידועה בתור תחנת הכח של התא. היא מכונה כך כי בה מקושר הפוספט השלישי לATP, כלומר היא מייצרת, באמצעות שריפת סוכר, את האנרגיה בצורתה הזמינה לכל השימושים בתוך התא.
אחת התיאוריות המעניינות לגבי המיטוכונדריה, נובעת מכך שלמיטוכונדריה יש מידע גנטי משל עצמה. כלומר, בניגוד לאברונים אחרים בתא, היא איננה מיוצרת ממידע גנטי שמקורו בגרעין, אלא משתכפלת באמצעות מידע גנטי נפרד משלה. התיאוריה הנובעת מכך היא כי למעשה מדובר בשריד של אורגניזם נפרד, שבמקור חי באופן סימביוטי עם התא, וכך החלה היווצרותם של תאים אאוקריוטיים.
המצב הביולוגי הזה מתקשר לי עם הבנה רחבה יותר לגבי זה שאנחנו לא יצור אחד. יש נטייה להתייחס אל האני כאל דבר אחד ומגובש, ולכן אל רצונות סותרים כאל תסבוכים. זה מביא לאיזושהי אשליה שיש רצון אחד או רגש אחד שהוא נכון, והשאר לא נכונים, כלומר לשאלות - "אבל מה אני באמת רוצה" או "מה אני מרגיש באמת", מתוך ההנחה הסמויה שלא יכול להיות שאני (האחד) מרגיש דברים שונים וסותרים.
לדעתי הסטטוס מנסה להזכיר שהאני האחד אינו אלא אשליה, ושלמעשה יש בנו אינספור יצורים שונים, שלא רק שאין ביניהם הרמוניה, אלא גם שלא אמורה להיות. ולגבי ההפרדה המקובלת בין הגוף, הרגש והשכל, טענתי היא כי לא רק שאין תיאום בין שלושת החלקים הללו, אלא שגם אין תיאום ולא אמור להיות כזה בתוך כל אחד מהם.
נקודה נוספת שמועלית בסטטוס היא שלא צריך לדעת על קיומה של המיטוכונדריה כדי שהיא תעבוד. גם לזה יש השלכות מרגיעות במקבילה הנפשית. כשם שאדם לא צריך לדעת על תהליך חיבור הATP למיוזין בכדי להזיז את האצבע, כן הוא אינו צריך לדעת על התהליכים הנפשיים המתרחשים בו בכדי לבצע אותם, גם אם מדובר בתהליכים חשובים ועוצמתיים.
הבחירה במיטוכונדריה היתה בבחינת "גם אם הכל ישלל ממני בתוכי קולך אשמע": יש מישהו שמספק לי אנרגיה, וגם אם נדמה שנגמר לי הכח וגם אם אני אפילו לא יודע על אותו יצור קמאי שחי איתי בסימביוזה, הוא שם, כמו הלב הפועם, אך מצוי בכל תא ותא, ושקט.
