ארץ של רועים

12/4/11

ביום אביב יפה, נסעתי כברת דרך ארוכה יחסית, כך שעברתי כמה רכסי הרים: הגליל התחתון, הגליל העליון, הגולן. כשהייתי קטן והייתי נוסע עם ההורים לטיולים, כאשר היינו נוסעים בין הרים או גבעות הייתה בי תשוקה עזה לרוץ עד הפסגה או האוכף שבצד הדרך, להשקיף משם ולראות מה יש הלאה. נשבעתי לעצמי שיום אחד באמת ארוץ לכל המקומות האלה, ולכן, בסופו של דבר, הפכתי לנווד. את התשוקה הזאת הגשמתי חלקית, כיום אני באמת יודע מה יש מעבר לכל אותן גבעות ואוכפים, אבל לא על כולם הלכתי ממש ברגלי. ועד היום כשאני נוסע במקומות הללו אני נזכר בתשוקה הזאת בראותי את הגבעות ואוכפים שתמיד ריקים מאדם. אולם באותו יום אביבי, כמעט בכל הנקודות הללו, ראיתי רועה עם צאנו. רועה, ועוד רועה, ועוד רועה, ובהמשך הדרך עוד רועה ועוד אחד.. ואז הבנתי שהרועים הללו נמצאים בעצמם, במקומות שאני רק רואה מרחוק. כלומר עבור כל שאר האנשים הארץ היא תיאורטית: שטחים על מפה, או נוף נשקף מרחוק, והיחידים שמממשים את הבעלות עליה הם הרועים האלה, שעוברים בגופם כל אבן ואבן לארכה ולרחבה.
באמירה הזאת ניתן לזהות את הפרספקטיבה האסקפיסטית, הרואה את הפוליטיקה ואת החברה כמדומיינות, בניגוד לארץ, האבנים, הצמחים וכד', שהם ממשיים. אולם בטענה הזאת יש מעגליות מסויימת כיוון שגם הרועה כאן מדומיין ואני לא יודע כיצד הוא חווה את האבנים והצמחים (וספציפית כיצד הוא חווה אותם ביחס לפוליטיקה ולחברה). אבל בכל מקרה לכך התכוונתי בסטטוס: הארץ היא שלו, בסופו של דבר הוא זה שנהנה ממנה.

דַּרְכִּי אֵלֶיךָ נִפְתְּחָה, אִם גַּם אוֹרְחַת זָרִים עֲדַיִן בָּהּ דּוֹרֶכֶת

23/1/2011 10:44

"כינור הברזל" הוא אחד מהשירים המרגשים בכוכבים בחוץ. חלק ב' של השיר מתאר שלוות השלמה עם קטנות החיים ביחס לבריאה. "סְעַד אֶת עִצְבוֹנוֹ הַדַּל וְהֶעזָוּב, / רַחֵם אֶת מַעֲשָֹיו שֶׁרַבּוּ וְקָטֹנּוּ" מבקש הדובר בפנייתו אל אלהים. המקור המקראי "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה" [תהלים ק"ד 24] מדבר על נפלאות הבריאה, ועומד ככותרת לתיאורם של מעשים רבים וגדולים. ההיפוך בין המקור המקראי לבין השיר (כאן המעשים הם קטנים), מדגיש את קטנות המעשים, את היותם עצובים, אפורים ועזובים. אולם בניגוד לצפוי לאחר תיאור זה, השיר איננו מבקש להצביע על חוסר המשמעות בחיי האדם, אלא משלים עם הבדידות הזאת, ומתאר אותה כשלווה:


עוֹלָם הָאֱלֹהִים, בְּהֶבֶל לַיְלָה חָם,
מוּל נְשִׁימַת שָׁמֶיךָ הַקְּרֵבִים לְמַטָּה,
מוּל חַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר אִבְּדוּ אֶת חִיּוּכָם,
שַׁלְוַת כֹּוכָב וָמַיִם לְעֵינַי לִמַּדְתָּ.




וכן בבית האחרון נאמר: "אֲנִי שָׁלֵו. דַּרְכִּי אֵלֶיךָ נִפְתְּחָה, / אִם גַּם אוֹרְחַת זָרִים עֲדַיִן בָּהּ דּוֹרֶכֶת". לאחר שהדובר כבר איננו מנסה להאבק בבדידותו ובקטנותו, הוא משלים עמה, ובכך נפתחת דרכו אל האל. כלומר הנמען כאן הוא האל. אם כן, מי היא אורחת הזרים? 
לדעתי, כאן אלתרמן מדבר על הדוסים. זה לא המקום היחיד בכוכבים בחוץ, שהוא ספר דתי, בו הוא מבקר את עבודת האל העיוורת. לדוגמא, בשיר "עץ הזית" הם מכונים בביקורתיות "ענפיו השחורים". הדובר אוהב את האלהים ונמצא בקשר עמו לכל אורך הספר, אך אינו מקבל את היהדות האורתודוקסית כדרך להתקרב אל האל. 


דרכי אליך נפתחה מציין בעיני את השלווה הזאת. לאו דוקא לגבי קטנות מעשי האדם כמו בשיר, אלא באופן כללי ההסכמה והקבלה של המציאות שהיא התגלמותו של האל. אורחת הזרים, מבחינתי, היא גם הדוסים, כמו אצל אלתרמן, אך לא רק. זה מזכיר לי דיון שהיה על סטטוס של תומר פרסיקו, לגבי השאלה: אם אלהים כל יכול, הוא לא היה יכול פשוט לכתוב את המסר באותיות גדולות על השמים במקום לבלבל אותנו בכל מיני רמזים? שידבר ברור!
אבל הוא מדבר ברור, פשוט הרבה אנשים לא אוהבים את המסר ולכן מעדיפים לא לשמוע. ומה שהוא אומר זה: כלום. ואנשים חושבים שחייב להיות איזשהו מפתח, שחייבת להיות איזושהי משמעות לעולם הזה, משהו שיסביר את כל הסתירות.. אבל בכך ישנה הטענה הסמויה: העולם כמו שהוא הוא לא טוב. והשלווה היא קבלת העולם כמו שהוא, היא הדרך הנפתחת אל האל. והסטטוס אומר: תקשיבו, הוא אומר כלום :-)

המיטוכונדריה - לא מזכירים אותה אבל היא קיימת

6/7/2008 19:02

המיטוכונדריה היא איבר תוך תאי, הידועה בתור תחנת הכח של התא. היא מכונה כך כי בה מקושר הפוספט השלישי לATP, כלומר היא מייצרת, באמצעות שריפת סוכר, את האנרגיה בצורתה הזמינה לכל השימושים בתוך התא. 
אחת התיאוריות המעניינות לגבי המיטוכונדריה, נובעת מכך שלמיטוכונדריה יש מידע גנטי משל עצמה. כלומר, בניגוד לאברונים אחרים בתא, היא איננה מיוצרת ממידע גנטי שמקורו בגרעין, אלא משתכפלת באמצעות מידע גנטי נפרד משלה. התיאוריה הנובעת מכך היא כי למעשה מדובר בשריד של אורגניזם נפרד, שבמקור חי באופן סימביוטי עם התא, וכך החלה היווצרותם של תאים אאוקריוטיים. 
המצב הביולוגי הזה מתקשר לי עם הבנה רחבה יותר לגבי זה שאנחנו לא יצור אחד. יש נטייה להתייחס אל האני כאל דבר אחד ומגובש, ולכן אל רצונות סותרים כאל תסבוכים. זה מביא לאיזושהי אשליה שיש רצון אחד או רגש אחד שהוא נכון, והשאר לא נכונים, כלומר לשאלות - "אבל מה אני באמת רוצה" או "מה אני מרגיש באמת", מתוך ההנחה הסמויה שלא יכול להיות שאני (האחד) מרגיש דברים שונים וסותרים. 
לדעתי הסטטוס מנסה להזכיר שהאני האחד אינו אלא אשליה, ושלמעשה יש בנו אינספור יצורים שונים, שלא רק שאין ביניהם הרמוניה, אלא גם שלא אמורה להיות. ולגבי ההפרדה המקובלת בין הגוף, הרגש והשכל, טענתי היא כי לא רק שאין תיאום בין שלושת החלקים הללו, אלא שגם אין תיאום ולא אמור להיות כזה בתוך כל אחד מהם. 
נקודה נוספת שמועלית בסטטוס היא שלא צריך לדעת על קיומה של המיטוכונדריה כדי שהיא תעבוד. גם לזה יש השלכות מרגיעות במקבילה הנפשית. כשם שאדם לא צריך לדעת על תהליך חיבור הATP למיוזין בכדי להזיז את האצבע, כן הוא אינו צריך לדעת על התהליכים הנפשיים המתרחשים בו בכדי לבצע אותם, גם אם מדובר בתהליכים חשובים ועוצמתיים. 
הבחירה במיטוכונדריה היתה בבחינת "גם אם הכל ישלל ממני בתוכי קולך אשמע": יש מישהו שמספק לי אנרגיה, וגם אם נדמה שנגמר לי הכח וגם אם אני אפילו לא יודע על אותו יצור קמאי שחי איתי בסימביוזה, הוא שם, כמו הלב הפועם, אך מצוי בכל תא ותא, ושקט. 

אומרים שכשגבר מסתכל על שדיים של בחורה הוא למעשה בודק אם היא תהיה אמא טובה לילדיו. אני מסתכל על כפות רגליה היחפות לראות אם היא תוכל להיות הארקה טובה לחשמל הזורם בכפות ידי

13/4/2011 00:31

כשהייתי קטן, הערצתי את אחד הפועלים במפעל. חסן ידע לבנות משאריות מתכת שמצא בג'נקניה מכונות ששירתו אותנו שנים. כשהוא היה מסיים לבנות איזה מתקן, שהיה אמור לשנע טונות רבות של תבואה במהירות ולגובה רב, ולעמוד בויברציות חזקות, לפני שהוא היה מכניס אותו לפעולה, הוא היה הולך אחורה, ומסתכל על המתקן שזה עתה בנה כשראשו מוטה הצידה, כשואל את עצמו - "יחזיק?"
ההערכות שלו, המבוססות על נסיון של שנים, היו מדוייקות הרבה יותר מהערכות המהנדסים, שנטו להפריז בחוזק של רכיבים מסויימים ולהמעיט בחוזקם של רכיבים אחרים, כך שנוצרו מכונות מגושמות ויקרות מצד אחד, ובלתי עמידות מצד שני. המבט הזה - "יחזיק?" ליווה אותי כל השנים והתנוחה הזאת, עם הראש מוטה הצידה, היא בדיוק התנוחה בה הבטתי בה רוקדת יחפה באותו לילה בבוסתן הכרמל. 
כשאני מלא תשוקה אני מרגיש את המתח הנצבר בכפות ידי, כמו מתח חשמלי, אני אוהב להרגיש איך מגע אבצעותי מעביר בה זרמים, את כח הכישוף של החשמל הזה, כשאני מלטף את גופה כמו בשיר - לחי צוואר כתף, וזרמי הצמרמורת בגופה יורדים עד כפות הרגלים. וכמו חשמל סטטי, קפיצות הריקוד מטעינות אותי. 
בסטטוס - המישור המיתי והמישור הפיסיקלי מתחברים. במישור המיתי, תשוקה היא תמיד לאדמה. האדמה מייצגת את הנשיות, והאישה שרוקדת עליה יחפה - עשויה ממנה. היא גם מייצגת אותה וגם חלק ממנה. לכן החיבור הבלתי אמצעי ביניהן מאפשר את הגשמת התשוקה הזאת - הזרם עובר אל העלמה, ודרכה אל האדמה, המייצגת את הנשיות שבה. ובמישור הפיסיקלי אותו דבר - האדמה נחשבת לפוטנציאל אינסופי, ולכן הזרם, כמחברים לו מקור מתח, גם הוא אינסופי, ותלוי רק בעוצמת החיבור. כשמחברים מקור מתח להארקה, מרגישים את העוצמה עליה אני מדבר (לא לנסות בבית!) אם אין מפסק פחת, החוטים עצמם יותכו באופן מיידי. לכן היה חשוב להעריך, קודם לכן, האם כפות רגליה יוכלו להיות הארקה טובה לחשמל הזורם בכפות ידי

טעם הזית הבשל

30/11/2008 21:55

היופי והמלאות שבמרירות האהבה הנכזבת. תחילת חורף, עבדתי בבניית צימרים בראש-פינה, והייתי מאוהב בנערה שאהבתני אך דחתה את חיזורַי. בבוקר, בדרך מקצרין לראש-פינה, ראיתי את עצי הזית העמוסים בפירות הסגולים הבשלים. המראה הזכיר לי, שכשעבדתי במסיק, זה היה לא רחוק משם, בנחל אל-על. הכרם שבו מסקתי היה עמוק בנחל ורחוק מכל עיבוד או דישון, והזיתים היו גדולים ועסיסיים עד התפקע. המראה היה כה מפתה, עד שמחצתי זית בין אצבע לאגודל, ולמרות שידעתי שטעמו מר, טעמתי את העסיס הצהוב שבקע מהקליפה הסגולה. 

אכן, הטעם היה מר, אך הבשלות השוותה לו נופך עמום ורחוק של מתיקות. 

הסטטוס מדבר על המרירות העזה שבאהבה הנכזבת, אך מדגיש דוקא את אותו רובד עמום של מתיקות ומלאות, ומכסה בו את הטעם המר, עד כדי כך שהקורא האינטרנטי המהיר יכול שלא לשים לב לטעם המר שהוא הנושא של הסטטוס, ולחשוב אותו לעוד תיאור טבע יפה. 

נוכחים בו הטעם המר החזק, המתיקות האופפת, והרגישות לדקויות של מחזוריות הטבע.